לחצו לצפיה בתאריכים הקרובים

יש דברים שקורים רק בפייסבוק...
הצטרפו אלינו עכשיו- לחצו ליייייק!

פגיעות ספורט: מהם הגורמים והמניעה

העמסת עומסים על השריר יכולים להוביל לקרעים בשריר, בעצם או ברקמות החיבור. הפגיעה יכולה להיגרם במהלך ביצוע מאמץ עצים במיוחד, או כתוצאה מביצוע מספר של מאמצים בעצימות קטנה הגורמים לשחיקה ברקמה, ואז מכונה פגישה זו כנובעת מ"שימוש יתר". המפליא לראות שדווקא נפוץ למצוא פגיעות ער רקע "שימוש יותר" דווקא בקרב נשים ואוכלוסייה מבוגרת מאשר בצעירים ובגברים.


מהפציעה ועד לדלקת

הסיבה לפציעות מסוג זה בדרך כלל נובע מהפרזה בפעילות והעדר בקרה. כאשר לא מחשבים נכון את העומסים והשחיקה המוטלים על השריר או הרקמה במהלך מאמץ, וכמו כן תכנון לקוי של המנוחה הנדרשת לאחר האימון, יתכן ולא יספיקו להתאוששות. פגיעה מסוג זה כוללת כאב מקומי בדרגות שונות, ירידה ביכולת ובביצועים ולרוב גם למגבלה תנועתית.

להבנת ההחלמה וההתאוששות יש להכיר את המנגנונים האחראים לכך: לעיתים בפעילות שרירית אינטנסיבית עלול להיגרם נזק מיקרוסקופי לסיבי הרקמה, נזק הגורם להרס מעטפת התא השומנית ומתוכה משתחררת חומצה ארכידונית המאותתת לגוף על נזק שקרה ברקמה.חומצה ארכידונית ברקמה מביאה ליצירת פרוסטגלנדינים (הורמון הפועל באופן מקומי) המרחיבים את כלי הדם במקום הפגוע ומגדילים את חדירותם לחומרים שונים וכך מתאפשרת למעשה הזנה טובה לאזור הפגוע לשם שיקום הרקמה.

כתוצאה מחדירה זו של חומרים נוצרת בצקת – תהליך בריחת נוזלים- הלוחצת על קצות עצבים מקומיים וחשים רגישות וכאב או הדלקת ,המאופיינת בנפיחות, רגישות, אדמומיות וביכולת תנועה מוגבלת וזאת כדי לאותת לגוף להפסיק את המאמץ. בשלב זה, יעכלו תאי-דם לבנים את שיירי התאים מאזור הפגיעה ותהליך הריפוי יוכל להתחיל. היות וריפוי פצעים כרוך בהיווצרותה של רקמת חיבור חדשה, ניתן לראות צמיחה מחודשת של כלי דם וקולגן

למעשה, כמעט כל פציעה מלווה בנזק לרקמות חיבור. הגיד הוא רקמת חיבור המאופיינת במחזור דם לא מפותח אשר פוגם ביכולת להרחיק את תוצרי פירוק הדלקת ולספק הזנה מחודשת וכתוצאה מכך מואט תהליך הריפוי כולו. העמסה ספציפית על האיבר הפגוע מגדילה את הסיכון ליצירת רקמה צלקתית ולהנצחת הדלקת הכרונית בעקבות שקיעת מלחי סידן במקום.

בניגוד למצב הדלקתי הנורמלי, החיוני לתהליך הריפוי, מעידה הדלקת הכרונית על עצירת ההתקדמות בתהליך זה. בנוסף, כאשר אין הענות לצורכי הגוף בזמן דלקת, והמאמץ נמשך, מלבד הסיכוי להחרפת הנזק, יתכן מצב בו ישקע חומר בשם פיברין בין סיבי השריר, חומר הגורם להדבקויות של סיבי שריר ורקמה אלסטית. כך ניתן, למעשה, לאבד בקרה מוטורית עדינה ולפגום ביכולת התנועתית באותו איבר.

הגורמים לפציעות ספורט

קיימים מספר גורמי סיכון ברי-מניעה, החל בתכנון אימונים לקוי וכלה בבחירת משטחי אימון וציוד שאינם מתאימים. מחקר אשר עקב אחר מספר שעות האימון הכולל של חברי קבוצת כדורגל בליגה האנגלית גילה כי מספר פציעות הספורט במהלך העונה ירד באופן משמעותי כאשר עלה מספר שעות האימון הכולל מ- 1400 ל- 1800, זאת בשל תוכנית אימון מדורגת והסתגלות טובה יותר בתקופת ההכנה.

אולם אין כל ספק כי הגורמים המשמעותיים הגורמים לפציעות הם: חוסר איזון שרירי-גידי, מבנה אנטומי לקוי ,העדר רכיבי כושר גופני ספציפיים, מחלות נילוות, גיל, מין ותזונה שאינה מאוזנת.

  • חוסר איזון שרירי-גידי פירושו הבדלים משמעותיים בכוח, במסת השריר או בגמישות בין שתי קבוצות שריר אנטגוניסטיות באותו מפרק או בין שני אברים סימטריים. הפרת איזון שכזו עשויה להתרחש כתוצאה מסיבות שונות (אימון לא מאוזן לקבוצות שרירים מנוגדות, טראומה, גיל וכו').
  • מבנה אנטומי לקוי עשוי אף הוא להוות מקור לאי-סימטריה, לפיזור עומסים לא תקין ולפציעה, למשל אי שוויון באורך הרגליים, או נטייה פנימה של כף הרגל העלולה לגרום לשברי מאמץ בקרב רצים. לכמה סוגים של דלקות גיד בסיס מבני, שכן החריצים בהם נעים הגידים על פני העצם יכולים לפתח בליטות עצם או סטיות מכניות אחרות.
  • רכיבי כושר מסויימים מהווים מערך הגנתי נוסף מפני פציעות ומקטינים את היקרותם. באופן כללי ניתן לומר, כי חשיבותו של כוח השריר בכך שהוא שומר על שלמות המפרק כאשר זה נאלץ לעמוד בבלימת זעזוע קשה. הגמישות חשובה אף היא למניעת פציעות, שכן טווח תנועה גדול יותר מקטין את הסיכוי לחרוג מגבולות הטווח התקין. כמו כן, אנשי מקצוע רבים סבורים כי סבולת אירובית עשויה אף היא להגן בפני פציעות כאשר מדובר באימונים ממושכים, שכן השרירים אינם מגיעים לאפיסת כוחות ומסוגלים לתמוך כראוי בשלד.
  • מחלות נלוות כגון אוסטאוארתריטיס (דלקת פרקים ניוונית) מגדילות את ההיארעות לפציעות ספורט, שכן הפעילות הגופנית עשויה לשחוק את הרקמות בקצב העולה על קצב שיחזורן על-ידי הגוף.
  • מין יכול אף הוא, במקרים מסוימים, להוות גורם סיכון לפציעות ספורט. למשל, בנות בתחילת גיל ההתבגרות המתאמנות בענפים הדורשים הקפדה על משקל גוף נמוך ומחייבים שעות אימון רבות ואינטנסיביות. אוכלוסיית ספורטאיות כזו תמצא במאזן קלוריות שלילי לאורך תקופה ארוכה ותסתכן בגדילה לקויה, במסת עצם נמוכה ובסיכון גבוה יותר לאוסטאופורוזיס בגיל המבוגר.
  • גיל עשוי אף הוא להוות גורם בפני עצמו לפציעת ספורט. בשלב הצמיחה המהירה של גיל ההתבגרות, למשל, פתוחה עדיין פלטת האפיפיזה בקצות העצמות (אתר הגדילה של העצם) ועומס-יתר עלול לגרום לרגישות ולעצירת צמיחת העצם כאשר זו אינה מטופלת בזמן (למשל בעצם הרדיוס באמה, בקרב מתעמלים). באנשים מבוגרים, לעומת זאת, נפוץ יותר למצוא קיצור רקמות רכות, ירידה בסיכוך המפרקים וירידה בחוזק רקמות החיבור אשר יחד עשויים להגדיל את הסיכוי לפציעה.
  • תזונה שאינה מאוזנת מהווה אף היא גורם סיכון לפציעות ספורט. העדר כמות חלבונים מספקת תביא לדלדול ולהחלשות רקמת השריר ורקמות חיבור נוספות וכן לפגיעה במערכת החיסון. דוגמא נוספת היא ויטמין C החיוני לתהליך הבנייה מחדש של רקמת החיבור הנובע משחיקתה המתמדת. דוגמאות אלה הן אחדות מיני רבות הממחישות את חשיבות המזון לתקינות ועמידות הרקמות בפני עומסים גופניים.

פציעות אופייניות בספורט

פגיעות הספורט יכולות להתרחש בכל אחד מרכיבי מערכת התנועה: עצמות, סחוסי המפרק, הגידים, השרירים או הרצועות. דוגמאות לפגיעה בגפיים העליונות ניתן לראות בענפי ספורט כגון טניס (Tennis elbow) בו נראה דלקת בגידי האמה. בשחייה ומקצועות הזריקה ניתן לראות דלקת בכרית המסובבת בכתף (Rotator cuff) הנובעת משחיקה מרובה של הגיד בזיזי העצם. דוגמאות נפוצות לפגיעה בגפיים התחתונות ניתן למצוא בענפי ספורט כגון: כדורגל שם השכיחות גבוהה יותר לכאבים במפשעה, וכאבים בפיקת הברך. באתלטיקה שכיח למצוא דלקת בגיד אכילס או שברי מאמץ וכיוצא בזה.


אבחון פגיעת ספורט

תחילה, יש לאתר שינויים שקדמו להופעת הפציעה כמו: שינוי בנפח פעילות, סוג הפעילות, או עצימות הפעילות ואם לא נמצאו כאלה, יש לבחון מחדש את התוכנית הקיימת ואת ההשלכות שלה על הפציעה הנוכחית. כיוון שפציעה עשויה להתרחש גם כתוצאה מהפרת האיזון בין הרס הרקמה לבין קצב בנייתה, יש לבדוק אודות הרגלי השינה והתזונה מחשש להתאוששות בלתי-מספקת.

לאחר מכן יש לבצע בדיקה גופנית בכדי לנסות לאתר אם הפגיעה היא בשריר, ברקמת חיבור או במפרק. ואז יש לעשות שימוש באמצעים אבחנתיים לווידוא סופי של האבחנה, כך שפציעות כגון שברי מאמץ ניתן לאתר בבדיקת MRI וכן במיפוי; קרעים ברקמות רכות (גיד, שריר) ניתן לאתר בבדיקת MRI ואולטרא-סאונד ושינויים ניווניים במפרקים וחבלות קשות בעצם, ניתן לראות בצילום רנטגן.


מניעה

פעילות גופנית סדירה והדרגתית, המלווה בחימום, וכושר גופני הכולל כוח, גמישות וסבולת אירובית במקביל לתזונה נכונה, מספקים במרבית המקרים בסיס טוב למניעת פציעות. כמובן שיש להקפיד על הוספת אמצעים כגון שימוש במגינים והקפדה על טכניקה נכונה, במקצועות ספורט בהם הסיכון לפציעה גבוה יותר.

טיפול בפגיעות ספורט קשות

ניתן לחלק את הטיפול באופן כללי לשני חלקים:

שלב 1 - (מרגע הפגיעה ועד יומיים אחריו) - טיפול שמטרתו הפחתת הנזק, הכאב והדלקת לכדי מינימום. כאשר הפגיעה היא ברקמות רכות, ניתן תוך זמן קצר לראות גודש, אדמומיות ונפיחות באזור, המובילים להגבלה תנועתית ולכאב. תהליך זה עשוי להחריף בימים שלאחר הפגיעה ומכאן הצורך בטיפול אינטנסיבי בתקופה זו.

הטיפול המוצע מושג באמצעות ארבעה מרכיבים (
R.I.C.E) הכוללים:

  • מנוחה(Rest): מומלצת כמובן בכדי למנוע החמרת הנזק.
  • קירור (Ice): מטרתו הקטנת הדימום הפנימי לשם כיווץ כלי הדם באזור, וכן הוא משמש כמאלחש.משך הקירור המומלץ הוא כ- 15 דקות מידי שעה ביום הראשון. רק לאחר יומיים ניתן לעבור לטיפול המשלב מקטעים של חימום בני 2 - 3 דקות לצורך הרפיית השריר המכווץ, אך בכל מקרה יש לסיים בקירור.
  • לחץ מקומי (Compression): הפעלת לחץ על המקום הפגוע בעזרת תחבושת גמישה, מסייעת להפחתת הדימום
    והבצקת שנגרמת בעטיו.
  • הרמת האיבר (Elevation): מעל גובה הלב, מסייעת לחזרה הדם הורידי ומונעת זרימה מוגברת אליו, שפרושה נפיחות וכאב נוספים.

במקרה של כאב, נפיחות או מגבלה תנועתית מתמשכת, יש לפנות שוב לרופא. לעיתים, כאשר מדובר בפגיעה קלה עד בינונית, מתלבטים האם יש לקבע את האיבר הפגוע, גם אם נעשה הדבר לפרק זמן קצר. הסיבה לכך היא אטרופיה (דלדול) הנגרמת לכל אחת מהרקמות המעורבות: שריר, רקמות חיבור וסחוס, וכתוצאה מכך להחלשות נוספת של האיבר כולו.

שלב 2 - טיפול להחלמת הרקמות הפגועות, לשיקומן ולשחזור היכולת התפקודית שלהן. בשלב זה נכללים הטיפול התרופתי על סוגיו השונים וכן הטיפול הפיזיותרפי למטרת שיקום מהיר יותר ולמניעת איבוד יכולת תנועתית.


שני טיפולים תרופתיים מוכרים:

1. טיפול בוולטרן ואספירין – טיפול תרופות נוגדות-דלקת לא-סטרואידיות. לתקופה קצרה עשוי טיפול זה להועיל בהפחתת הדלקת והכאב. חומרים אלה פועלים לבלימת הסינתזה של הפרוסטגלנדינים וכך הם בולמים את התהליך הדלקתי ותהליך הריפוי כולו מואט. יש לזכור, כי לתרופות אלה עלולות להיות תופעות לוואי במערכת העיכול.

2. טיפול בתרופות המכילות קורטיקוסטרואידים (נגזרות של קורטיזון), אנטי-דלקתיות אך בעלות תופעות לוואי קשות יותר, כגון עיכוב סינתזת הקולגן, החיוני לחיזוק רקמות החיבור.

במקביל לשיטות הטיפול שהוצגו לעיל, קיים הטיפול בעזרת תוספי-תזונה העשוי, במקרים מסוימים, לחסוך את הצורך במתן טיפול תרופתי, על תופעות הלוואי הקשות שלו.


הכותב: שון פורטל, יועץ לאימון גופני ולטיפול בעודף משקל וביתר-לחץ-דם, ומסטרנט במחלקה לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין, מכון ווינגייט.

 


.

הגימנסיה - בית הספר להסמכת מדריכי כושר ותנועה  |  בקרו אותנו בגוגל פלוס  |